top of page

לאכול עם העיניים - אוכל באמנות לאורך ההיסטוריה

בשנים האחרונים הביטוי ״לאכול עם העיינים״ הפך לפופולרי ביותר בזכות האינסטגרם והטיקטוק ואינסוף השפים, טבחים ובשלנים חובבים שמעלים תמונות מגרות של ממנות מצולחתות לעילא. גם האמנות מספקת לנו הזדמנויות רבות לאכול עם העיניים וכהרגלה, ממוסיפה עוד רבדים ומשמעויות לדימויים העוסקים באחד הדברים שאנשים הכי אוהבים לעשות ולדבר עליו- אוכל.


חי, צומח או דומם, מלא תשוקה ומגרה או מעורר תחושות של סלידה, ישן וקלאסי או עכשווי, מתחבר לתרבות שפע ועושר או מעלה נושאים של מצוקה ורעב- אמנים התעסקו באוכל מאז ומתמיד והזוויות הרבות והשונות שהוא מייצג היוו השראה לציירים, פסלים, צלמים, אמני וידאו, כותבים ועוד.

החופש ממחסור, נורמן רוקוול, 1943 אוכל באומנות
החופש ממחסור, נורמן רוקוול, 1943

אוכל הוא כמובן חיוני להשרדות שלנו אך הוא גם מקור להנאה ועונג. הוא יכול להוות גשר המחבר בין תרבויות ותקופות או להנציח פערים בין מעמדות. לעיתים מקורות מזון יכולים לשמש כחומר עצמו ממנו עשויה האמנות בין אם מדובר בפיגמנטים של צבעים העשויים מצמחי תבלין, או אירועי ארוחות ערב שהם יצירות אמנות בפני עצמם ומוצגים בגלריות ובמוזאונים.


ישנם אמנים רבים מכל העולם שהאוכל מהווה נושא מרכזי בפרקטיקה שלהם, וכן לא מעט יצירות אייקוניות שעוסקות במזון. בחרנו כמה דוגמאות ליצירות מתקופות שונות וז׳אנרים שונים שעוסקות בנושא.


הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ׳י 1499


הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ׳י 1499 אוכל באומנות
הסעודה האחרונה, לאונרדו דה וינצ׳י 1499

הארוחה הכי מפורסמת בהיסטוריה זכתה לכל כך הרבה גרסאות לאורך השנים, בציור, פיסול, צילום ועוד, אך ללא ספק הידועה שבהן היא של לאונרדו. העבודה על היצירה נמשכה כ-5 שנים, מ-1494 עד 1499 והיא צוירה על קיר במנזר הדומיניקני בכנסיית סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. הציור מתאר את הסעודה עצמה בה ישו ושנים עשר משליחיו יושבים לסעוד סביב שולחן ועליו מאכלים ובזמן הסעודה ישו מבשר כי יש ביניהם בוגד שעומד לבגוד בו, וכי הוא עתיד למות. הסעודה האחרונה היא סעודת פסח וכללה לחם, דגים ויין. חוקרים גורסים כי בסעודה עצמה התפריט היה מעט יותר מגוון וכלל גם נזיד שעועית, זיתים וצמחי תבלין.


ביצירה הזו האוכל הוא אינו המרכז, אלא הסיטואציה המורכבת והדמויות אשר מופיעות בה. ארוחתו האחרונה של ישו שנערכה בירושלים הפכה לאייקון באמנות מאז יצירתו של דה וינצ׳י ועד היום אמנים שונים עוסקים בה.


ורטומנוס, ג׳וזפה ארצ׳ימבולדו 1591

ורטומנוס, ג׳וזפה ארצ׳ימבולדו 1591 אוכל באמנות
ורטומנוס, ג׳וזפה ארצ׳ימבולדו 1591

קפיצה בזמן של מאה שנה קדימה אחרי הסעודה האחרונה של דה וינצ׳י לוקחת אותנו לציור המדהים של הצייר האיטלקי ג׳וזפה ארצ׳ימבולדו, ורטונמוס שצויר ב-1591. הציור הוא דיוקן העשוי צבעי שמן של הקיסר הרומי רודולף השני והוא מורכב כולו מפירות, ירקות ופרחים, ביניהם ענבים, אגסים דובדבנים, אפונה, חיטה ועוד. לציור זה פן הומוריסטי כמובן, אך יש לו גם משמעויות סימבוליות- בחירת הפירות, ירקות והפרחים היא רפרנס מכוון לאל הרומי וטרונמוס, אל העונות ושינויים בצמיחה וקיימת כאן רמיזה לשינוי שעבר רודולף כמנהיג שצבר כוח ופיתח רצון לשלוט על העולם. האלגוריה הפוליטית בציור מאפיינת את ארצ׳ימבולדו ואת התקופה- ימי הרנסנס היו ימים שאמנים ופילוסופים התעניינו בחידות, כפל משמעויות ומוזריות. סגנונו הייחודי של ארצ׳ימבולדו וכשרונו היוצא דופן הופכים אותו לאחד האמנים הבולטים של אותה תקופה והוא היווה מקור השראה לאמנים רבים בזמנו.


סלסלת התפוחים, פול סזאן 1893

סלסלת התפוחים, פול סזאן 1893 אוכל באמנות
סלסלת התפוחים, פול סזאן 1893

סזאן, אחד האמנים הידועים והחשובים של המודרניזם ודמות מרכזית בזרם הפוסט אימפרסיוניסטי, עסק רבות בציורי טבע דומם הכוללים פירות, בעיקר תפוחים. זהו אחד מציורי הטבע הדומם הידועים ביותר של סזאן. הוא צויר ב-1893 ולמעשה מייצג גישה שאמנים מתחילים לאמץ באותה תקופה – דחייה של נסיון לייצוג מדויק של המציאות ונסיון לייצג דימויים מכמה זוויות מבט ופרספקיבות בו זמנית, גישה זו הוותה את הבסיס לקוביזם והפאוביזם אשר התחילו להתפתח באותו זמן.


הציור כולל סלסלת המונחת כך שתוכנה נגלה לצופה, בקבוק זכוכית, תפוחים בשלל צבעים, צלחת עם עוגיות ומפת בד לבנה. הקומפוזיציה המאוזנת מייצרת תחושה הרמונית ומשיכות המכחול הכבדות והדחוסות מאפיינות מאד את סגנונו של סזאן. דרך ייצוג של מזון, אנו נחשפים לפרקטיקה אומנותית שמבקשת להרחיב את נקודת המבט שלנו, לשבור את הכללים שהיו נהוגים באותה תקופה ולהכניס רוח חדשה לעולם האמנות.


קופסאות המרק של קמפבל, אנדי וורהול, 1962


קופסאות המרק של קמפבל, אנדי וורהול, 1962 ייצוג אוכל באומנות
קופסאות המרק של קמפבל, אנדי וורהול, 1962

אנדי וורהול, גדול האמנים של המאה הקודמת ואחד האמנים המשפיעים והחשובים ביותר בתולדות האמנות התחיל ליצור את עבודות קופסאות המרק שלו ב-1962, אז זרם הפופ כבר היה לחשוב ופורץ דרך באמנות. שאיפתו של וורהול לדמות עבודת מכונה ניכרת בהדפסיו שלמעשה נעשו בעבודת יד - קודם כציור ולאחר מכן כהדפס. וורהול התעסק לרוב בדימויים ודמויות מהתרבות הפופולרית- ממרלין מונרו ואלביס פרסלי ועד מותגי ענק כגון קוקה קולה. הבחירה בקופסאות שימורים של מרק נולדה תוך שיחה חברית- וורהול חיפש נושא חדש לעבודותיו וחבר הציע לו לבחור במשהו שכל אחד יזהה, כמו קופסאות המרקים של קמפבל. היצירה הראשונה של קופסאות המרקים כוללת 32 טעמים שונים. קופסאות מרק אלו, זולות וזמינות בכל פינה בארה״ב של שנו ה-60 הן ייצוג של תרבות צריכה, של המהירות שבה אנו רוצים להגיע לסיפוק ולשבוע, השכפול המכני וכיומיומי שהופך לאמנות גבוהה- כל המרכיבים החשובים בעבודותיו של וורהול.


ווין ת׳יבוד, עוגות, 1963

ווין ת׳יבוד, עוגות, 1963 אוכל באומנות
ווין ת׳יבוד, עוגות, 1963

סביב אותה תקופה של וורהול, אמני פופ נוספים מציירים אובייקטים הקשורים במזון ותרבות שפע, הידוע ביניהם הוא ווין ת׳יבוד, אמן אמריקאי המתמקד ביצירותיו במוצרים אמריקאיים, מאכלים, ממתקים ואסתטיקה של דיינרים אמריקאיים קלאסיים. ביצירה עוגות מ-1963, אופן השימוש של ת׳יבוד בצבעי הפסטל והצבעים הבוהקים המאפיינים אותו, יש רפרנס ברור לחומר אותו הוא מצייר- ציפוי עוגות סמיך ומתוק. סידור העוגות הנקי והסימטרי מזכיר תצוגה של עוגות בפטיסרי ומזמין אותנו לצרוך את המתוקים הללו. החזרתיות של הדימויים מאד מאפיינת את עבודותיו של ת׳יבוד ומייצגת שפע ומגוון.


סופי קאל, הדיאטה הכרומטית, 1997

סופי קאל, הדיאטה הכרומטית, 1997 אוכל באומנות
סופי קאל, הדיאטה הכרומטית, 1997

סופי קאל היא צלמת ואמנית קונספטואלית צרפתייה ידועה מאד, אשר עוסקת במקריות, מציאויות שונות ומניפולציות בעבודותיה. קאל מיודדת עם הסופר הנודע פול אוסטר שגם שיתף איתה פעולה בעבודה הדיאטה הכרומטית. בעבודה זו, קאל מנסה להדמות לדמות פיקטיבית בשם שהומצאה על ידי אוסטר. דמותה של מריה מאופיינת בקווי אופי משונים וקיצונים שאחד מהם הוא להגביל את מזונותיה לצבע אחד בכל יום. עבודה זו תועדה בצילום, כתב ומיצג. הפן האסתטי של העבודה המאד קונספטואלית הזו מדויק ומסקרן. זוהי דוגמא לשימוש במזון באופן שונה ממה שסקרנו עד כה, הייצוג של ההגבלה והחוקים הנוקשים של האכילה מתקשר מאד לתרבות הרזון של שנות ה-90, תקופה בה מודל היופי הוא קייט מוס וההרואין שיק.


הסוף, הת׳ר פיליפסון, 2020

הסוף, הת׳ר פיליפסון, 2020 אוכל באומנות
הסוף, הת׳ר פיליפסון, 2020

אם יצא לכם לעבור בכיכר טרפלגר בלונדון בין 2020 ל- 2022 ולראות הר קצפת ענק שבקצהו דובדבן אדום ולצידו זבוב ורחפן, התמזל מזלכם והייתם עדים לפסל החוץ המדהים של האמנית הבריטית הת׳ר פיליפסון. גובהו של הפסל הוא 9.4 מטרים והוא נעשה כחלק מתוכנית של עבודות מוזמנות במימון עיריית לונדון.


פיליפסון הושפעה מאד מהבחירות ב-2016 בארה״ב שטראמפ נבחר לנשיא, ובמקביל הבחירות לברקזיט באגליה. הפסל הוגדר כדיסטופי, שהקצפת הנמסה מסמלת חברה שעומדת על סף התמוטטות. הרחפן שמוצב בראש הפסל שידר בלייב לאתר ייעודי את המתרחש סביב כיכר טרפלגר, ובזאת מתייחסת האמנית לכיכר עצמה שמהווה מקום של חגיגות והפגנות ולפיקוח והמשטור הבלתי פוסק שמתקיים היום במקומות ציבוריים. הפסל נחשף לראשונה ב-2020, בתקופת הקורונה ומכאן מגיע גם שמו- הסוף.


אחרי שטעמנו מספר יצירות העוסקות באוכל באופנים שונים ומתקופות שונות, ניתן להסיק כי העיסוק של אמנים באספקטים שונים ומשמעויות שונות של מזון יהיה תמיד רלוונטי ומעניין, שכן תחום זה תמיד יהיה מרכזי בחיינו. מעניין לראות כיצד ההתייחסות למזון באמנות מתפתחת ומשתנה עם השנים ונוספים לה רבדים עמוקים ומרתקים. מבחר האומנים שהצגנו בכתבה זו הוא כמובן מצומצם ביותר, ובעתיד נמשיך לעסוק בנושא מרתק זה בבלוג שלנו.




Kommentare


bottom of page