"מעליו נהפכה על פיה קערת השמיים ברחבות לאין שיעור, מלאה כוכבים חרישיים זוהרים.
מלב השמים ועד לאופק הוסיף להיכפל שביל החלב העמום.
לילה צונן וחרישי עד ללא תנועה עטף את האדמה... הוי הוא בכה בחדוות נפשו אף על הכוכבים
האלה שזהרו לו מן התהום והוא לא בוש ביציאה זו מן הכלים. כביכול שחוטים מכל העולמות אלה
הרבים לאין ספור, נתלכדו בבת אחת בנפשו וכולה הייתה מרטטת בנגעה בעולמות האחרים" (דוסטויבסקי)

על אף שמילים אלו נכתבו בהקשר אחר לגמרי(ואולי לא) הן מדייקות את מה שמתרחש על פני דפי הציור שלי ואין לי דרך אחרת לתאר את פעולת החיבור בין חווית ההתבוננות שלי ביקום הסובב לבין היד שלי שמכתיבה את התמונה.
אני רושמת את מה שאני רואה.. את הטבע הסובב אותנו מפורק לתבניות ומחברת אותן למן פזל .
(סימטריה, צורות פרקטליות, ספירלות, זרימה, נפתולים, גלים, דיונות ,בועות ,קצף ,ריצופים, סדקים ,פסים ונקודות)
אני יוצרת בדיו ועופרת קווים ונקודות שמתלכדות.
מתחילה בנקודה כשלרוב אין לדעת היכן תסתיים. אני מתנתקת כמעט לחלוטין מהסביבה. דולה את העולם האחורי. אני יוצרת את מה שכבר קיים.